<h1>ארחות חיים הלכ' טהרת הנדה ודין המקוה סימן ח'</h1>
<h2>דף סו:</h2>
בית הסתרים ובית הקמטים אין צריך שיבואו בהן מים אלא באיברים הנראין בלבד. ואעפ"כ צריך שיהו ראוין לבא בהן מים ולא יהיה בהן דבר חוצץ לפיכך צריכה האשה להיות מדיחה קמטיה ואחר כך תטבול.
האשה שנתנה שער בפיה או שקפצה ידיה או שקרצה בשפתיה או נמצא עצם בין שניה כאלו לא טבלה. נתנה מעות לתוך פיה וירדה וטבלה טהורה מטומאת נדה.
ולא תטבול אשה בנמל. יש מפרשים מפני הטיט שלא יכנס בין אצבעות רגליה. ויש מפרשים משום צניעות. דשמא תמהר לטבול ולא תעיין שפיר. וכן נמי לא תטבול במקום שבני אדם מצויין שם.
<h2>דף סז.</h2>
המפשלת בנה לאחוריה וטבלה לא עלתה לה טבילה שמא היה טיט החוצץ ברגלי התינוק ונדבק בה בשעת טבילה וכשעלתה נפל.
ואלו שאין חוצצין באדם קלקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ולפלוף שבעין (וגלת) [וגלד] שהעלתה המכה ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת.
וכתב הר"י מקורביל ז"ל הצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר שנינו בתוספתא דחוצצין ואע"ג דבמשנה אמרינן דאין חוצצין (ומחלוקת) [מחלק] ר"ת בין הנדבקת דומיא דבצק לשאינה נדבקת גס יש אומרים [כי] אפילו בנדבקת אם אינה מקפדת אין לחוש. ולפלוף שבעין [לגניא בלעו] לח אינו חוצץ. יבש חוצץ. והוא שהתחיל להוריק. שער הדק שעל בשרו אינו חוצץ שתי שערות או יותר שהיו קשורות כאחד קשר אחד אינן חוצצין מפני שהמים באין בהם. ושערה אחת נקשרת חוצצת והוא שהיה מקפיד עליה. ואם אינו מקפיד עלתה לו טבילה. עד שיהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפני עצמה זהו דעת הגאונים ז"ל לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל. וכן דעת הרשב"א ז"ל וביאר עוד. וכן אם היו קשורות שנים שנים אבל אם היו קשורות שלשה שלשה או יותר אינו חוצץ. לפי שאי איפשר להתהדק יפה. והרמב"ם ז"ל כתב ויראה לי ששערו של אדם [כגופו] חשוב הוא לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב שער אלא אע"פ שכל השער קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אלא אם כן נצטרף לחוצץ אחר על גופו ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו. ואחד הנדה ואחד שאר הטמאים שיש בראשן שער.
כתב הר"י מקורביל ז"ל הרגילו הנשים להסיר מעליהן כל גרב וכל שחין אע"פ שמן הדין לא היה צריך. וכתב הר"ף ז"ל ולפי זה אין לאסור לטבול לאשה שיש לה חטטין של גרדנית בראשה. ומותרת לטבול ע"כ. שרטה בבשרה והוציאה דם וטבלה בתוך ג' ימים [אין מקום השריטה חוצץ לאחר ג' ימים] הרי מקום השריטה חוצץ מפני שהדם נקפה כגלד שעל פי המכה. כוחל שבעין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ.
כל דבר שדרכה להקפיד עליהן כגון טיט היוצרים וטיט העבה והבורות חוצץ לא הקפידה זו בהן בטלה דעתה אצל שאר הנשים. צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי אין חוצצין לפי שאינן מקפידות לעולם. ועוד שאין ממש של צבע בשער אלא [מראית] צבעו. וכן הנשים שמלאכתן לצבוע אין הצבע שעל ידיהן חוצץ מטעם שאמרנו. וכל החוצץ בנדה לטהרות חוצץ בשאר טמאות לטהרות וחוצץ בגר בשעת טבילה.
האשה שפתחה עיניה ביותר או עצמה ביותר יש מי שהורה לאיסור ויש מי שהורה להיתר. ומה שאמרו פתחה עיניה או עצמה ביותר דלא עלתה לה טבילה (יש מי שאומרין) [הוא] לענין טהרות בלבד אבל לבעלה עלתה לה. אע"פ שנתנה תבשיל לבנה או שהיתה בה (שרף) [שרט] יבש ישן או שהיה כוחל על גב העין או פתחה ועצמה עיניה ביותר שכל אלה הדברים וכיוצא בהן אינן אלא מדבריהם ולענין טהרות גזרו אבל לענין בעלה לא גזרו. והראב"ד והר"י ז"ל חולקין על זה.
ואחד האיש ואחד האשה לא יטבולו אלא כדרך גדילתן האיש נראה כעודר וכמוסק זתים שמגביה זרועותיו והאשה כעורכת ואורגת ומניקה את בנה. פי' האשה כשהיא עורכת שוחה עליה ומתוך כך מפרדת העגבות זו מזו. וכאורגת שמגבהת זרעותיה ומגלה בית השחי. וכמניקה את בנה. שמגבהת הדד לתת לפי התינוק.
